על הבטחון האישי

על הביטחון האישי

 

השרות הראשון שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה הוא בטחון הנפש והרכוש.  לאמור: כוחות בטחון חזקים, החלטיים, נחושים. זהו השרות החשוב ביותר שמדינה אמורה לספק ! לפני תחבורה, תשתיות, רפואה, חינוך, סעד ורווחה. וממילא כל הללו הינם חסרי ערך באין ביטחון אישי.
מדינת ישראל קמה כי היהודים הקימו אותה. והיהודים  הקימו אותה לא כי רשת התחבורה במקומותיהם הקודמים הייתה מקולקלת, ולא כי תשתיות התקשורת היו רעות, ולא כי לא קיבלו סעד, ולא ממחסור בתרופות.
הם הקימו אותה בגלל סיבה אחת ויחידה: הביטחון האישי. היהודים לא הרגישו בטוחים בשום מקום.

לצערנו, במדינת ישראל, השרות החשוב הזה סובל מהזנחה חמורה. משטרת ישראל היא משטרה קצוצת כנפיים שאינה מספקת לאזרח מנה מספקת מן המצרך הראשון במעלה: הביטחון האישי.
אם כנופיות הפשע עושות ככל העולה על רוחן, אם רכבים נגנבים ואין מפריע, אם השחיתות פושה בחברה ונכסי ציבור הם הפקר, אם האלימות שולטת בבתי הספר ואין מושיע, אם תרבות הסכינאות עולה ופורחת, אם לא רואים שוטרים ברחובות - כי אז ברור שהמערכת השלטונית חוטאת לתפקידה.
יתרה מזו: לא רק שהמשטרה אינה מסוגלת לפעול ביעילות נגד כנופיות גנבים ושודדים (בעיקר, אך לא רק, במרחבי הנגב), אלא שהחוק בישראל מונע מאזרחים להגן על רכושם מפני שוד וגניבה! אמנם החוק אינו מנוסח כך, אך מבחינה אפקטיבית הוא מגן על הגנבים ופוגע באזרחים (מרץ 2007). כלומר, בה בשעה שאין המדינה מספקת את הביטחון לאזרח, היא אוסרת עליו לעשות כן בעצמו ! אמור מעתה: לא רק שאין ביטחון אישי, אלא גם יש חוק המחליש את הביטחון אישי.

ומדוע זה קורה? גם כאן, עניין זה מתקשר לשיטת הממשל.
כמו במקרים רבים, הליקוי נמצא במרומי הפירמידה.

 

אמרפל