במאמר זה אני דן בשאלה: "מי משלם את המע"ם", האם זה האזרח הקונה, או הסוחר שמוסיף מס זה לשלל המסים שבאמתחתו ? השאלה נשמעת כאילו היא שאלה משעממת ולא רלוונטית. אך התשובה עליה חשובהמאוד לזכויות האזרחיות הבסיסיות, ומהותית לכבוד האדם וחירותו. התשובה עליהתסיר את המסווה ותחשוף את שקר התעמולה של מוסדות השלטון ופקידי האוצרשנועד לחפות על פשע-מס כלפי האזרחים.
מהו מע"ם (מס ערך מוסף)? זהו לכאורה מס- קניות שהטילה הממשלה על כלקניה בתחומי המדינה, (למעט מספר מקרים חריגים הפטורים ממס זה). שיעורהמע"ם היה 18% בשיאו, ובעת כתיבת שורות אלה עומד שיעורו על 15.5% מסכוםהמכירה. גם יבואנים משלמים מס זה: כשהסחורה שהזמינו מגיעה מחו"ל - הם חייבים לשלםעליה מע"ם למשרד האוצר. לכן ההגדרה "בתחומי המדינה" - היא בעייתית למדי, אך לא מעניינו במאמר זה.
דוגמא: בעל עסק קטן, קיבל מלקוחותיו במשך חודש ב 20,000 שקל. מותר לעוסק לנכותמסכום זה רכישות שהוא ביצע לצורכי עבודתו, למשל שכירת החנות ורכישתסחורה, אך לא הוצאות עבודה ולא רבית. מהיתרה הוא חייב לשלם מע"ם לקופתהמדינה. יש לשים לב שאסור לו לנכות מהסכום הוצאות עבודה. וכך בעל העסק לא יכוללנכות את שכר העובדים שהוא מעסיק. הוצאות עבודה אינם הוצאה מוכרת לצורכימע"ם. כתוצאה מכך, יש מצבים שהסוחר משלם מס למדינה גם אם הפסיד בעסקיו. דוגמא קיצונית יותר: משה מייצר מוצר בעלות של 1000 שקלים שכר עבודה. משה מכר את המוצר ב-600שקלים בגלל חוסר ביקוש. משה הפסיד 400 שקל. נכון שהוא לא צריך לשלם מס? טעות! הוא צריך לשלם כ-80 שקל מע"מ. עסקים רבים מתבססים על רווח סופי של אחוזים בודדים ממכירותיהם. לפעמיםאחוז אחד, לפעמים 5 ולעתים רחוקות יותר מכך.זאת בהשוואה למדינה שלוקחתכ-15 אחוז מנפח המכירות. זאת ללמדך על שיעורי המס הדרקוניים.
הממשלה, ושלטונות המס, משכנעים אותנו שאת המע"ם משלמים האזרחים הקונים, והמוכר"רק" מעביר את המס לשלטונות המדינה. האומנם ? או שמא: הסוחר משלם את המע"ם בנוסף לשאר המסיםשהוא חייב בהם ?
בעצם, למה שלא נקבל את ה"הסבר" של הממשלה ?
א.. יש חוסר הגיון בטענת המדינה. יש סתירה מובנית.. טענת המדינה כאילו הקונה הוא זה שמשלם את המע"ם - אינה רלוונטית. מדוע? כי הוא דורשת מהסוחר את תשלום המע"ם. הואאחראי, הואמעביר מכיסו לכיס הממשלה. לכן טענת הממשלה ופקידי האוצר אינה רלוונטית. באותה מידה יכלה הממשלה לחייב את הזבובים הנמצאים בחנות בתשלום המע"ם! (נאלא לדאוג, הסוחר אחראי שהם ישלמו. ולמדינה יש כיסוי מושלם: לא הסוחרמשלם, הזבובים משלמים!).
ב.הבה נבצע ניסוי מחשבתי: מדינה א היא מדינה דמיונית, הדומה מאוד למדינת ישראל, וגם שם יש חוק מע"מדומה למדינת ישראל. ההבדל הוא שבמדינה זו, הממשלה מצהירה כי מע"ם מוטל עלהמוכר ולא על הקונה. המוכר הוא זה משלם את המע"ם לממשלה. אם נתבונן במדינה המקור (ישראל) ובמדינה א, נגלה שאין שום הבדל ביניהן ! התבונן ונתח וחשוב ככל שתרצה, לא תוכל להבדיל בין המדינות הללו. למעשה, אםלא יאמרו לך מי היא מדינת ישראל ומי היא מדינה א, לא תוכל להבדיל ביניהם ! לכן, האמירה שהאזרח הוא זה שמשלם את המע"ם - היא אמירה חסרת משמעות.
ג.ניסוי מחשבתי נוסף: אם אמנם נכון שהקונה הוא שמשלם מע"ם, אפשר, בדיוק מאותן סיבות, לאמורשהקונה משלם גם את מס ההכנסה של המוכר! למשל, אם הסוחר נוהג לשלם 50% מסהכנסה, וכן גם הסיטונאי שלו, קיבלנו מערכת דומה למערכת מע"ם. בהבדל אחד: מס הכנסה הוא מס הגון מפני שכל ההוצאות הרלוונטיות - מוכרות. וזה מעצים את ההבנה שמע"ם הוא מס גזל, כי אינו מתחשב בכל ההוצאות.
ד. היבט נוסף. אם אמנם האזרח הוא שמשלם את המס, איזה מין עיוות הוא זה להפוך את כל הסוחרים לגובי מס? הם עובדים אצל המדינה? לא זו בלבד, לא רק שהם מנודבים בכוח הזרוע לשמש כגובי מס, אלא הם גםנאלצים להיות אחראיםעליו מפני אי-תשלום, אובדן וגניבה, לבצע פעולות חשבונאיות על חשבונם, ולהוכיח לקלגסי המס כל הזמן שהם "נקיי כפיים". אם זה לא פגיעה בכבוד האדםוחירותו, מה כן?
ה.מנקודת ראותו של הסוחר: "המוצר מצא חן בעיני הלקוח עד כי הסכים לשלם לי 100 שקלים תמורתו. הלקוח שילם 100 שקלים בשביל המוצר הממשי, לא בשביל המע"ם. המע"ם אינומוצר! הסיבה לתשלום זה היא המוצר. רק המוצר. בלעדי המוצר - איןתשלום! חבל שעלי לשלם מע"ם, הרי הלקוח הסכים לשלם 100 תמורתו. יכולתילשמור לעצמי את כל 100 השקלים. לכן, לא הלקוח משלם את המע"ם, אני הוא זה שמשלם!"
ו.מנקודת ראות הלקוח: "אני מוכן לשלם לסוחר 100 שקלים בשביל המוצר הזה. אילולא המוצר, לאהייתי מסכים לשלם לו דבר. מבחינתי אין הבדל בין האם הסוחר לקח את כל הסכוםלעצמו, בין אם שלם דמי חסות לבריון המקומי, בין אם שלם מע"ם לממשלה. אם ישמע"מ - הוא משלם אותו, לא אני. כמובן שהייתי מעדיף שלא יהיה מע"ם, אולי אזהוא היה מוזיל את המוצר.
ז.מי ניזוק מהמע"ם: משפחת ראובני משתכרת מעט, ומקציבה למכולת 3,000 שקל לחודש. זה לא סכום גדול, ולכן היא צורכת את כולו. משה, חנווני המכולת, מקבל מהם 3,000 שקל לחודש עבור המוצרים שהם רוכשים. גם אילולא המע"ם, המשפחה הייתה מוציאה 3000 שקל. אמור מעתה: הסוחר משלם את המע"ם. (השפעת המע"ם על המשפחה התבטאה בהקטנת הצריכה(
יש לשים לב שמס זה אינו תלוי ברווחים אלא במכירות. להלכה, בעל עסק יכוללהפסיד ובכל זאת לשלם מע"ם. (למשל: אם סך המכירות הוא 9000 שקל, והוצאותהעבודה הן 9100 שקל - האיש יצטרך לשלם מע"ם אפילו שהפסיד(
לכן, אם המדינה דורשת את המע"ם מהסוחר, סימן שהוא זה שמשלם
נקודות נוספות:
המע"ם פוגע בשכבות החלשות יותר מאשר בשכבות החזקות. למה? כי אדם עשיר צורך רקחלקמהונו לשם קניות ולמימון חלק מהמע"ם של החנווני שלו. שאר הונו - פטורמתשלום מס זה, מכיוון שלא צרך אותו. וכך הוא יכול להמשיך לשאת ריבית. אדם עני מבצע מימון זה עםכלמה שיש לו.
אם כך נסכם ונאמר כי המע"ם הוא אבן רחיים על המוכר ועל הקונה כאחד. מבחינה מעשית הסוחר משלם את כל המע"ם. הוא אינו יכול לעמוד בכך, וחייב להרים את מחיריו כדי להעבירחלקמהנטל גם לקונה. כך נטל המע"ם משפיע על שניהם.
אנו רואים שה"הסבר" החביב על פקידי האוצר ועל הממשל הוא הסבר "משופץ" מסיבות תעמולה. לדבריהם האזרח, הוא ורק הוא, משלם את המע"ם. זוהי תעמולה מתוחכמת להסתרת העובדה שחלק מעסקים במדינה משלמים מסים ברמות הקרובות ל-100 אחוז! אךחמורמכך: עוסקים רביםמשלמים מס בהפסד! עוסקים רבים נמחקו בשל כך. אנשים התאבדו, הגיעו לכלא בגין מס העוועים הזה. חלק מהקוראים עשוי לאמור: "אז מה? הם עסקים שמרוויחים כסף, הרבה כסף. שישלמו..." . אלא שהעסק הזה הוא לא בהכרח ריווחי. הוא יכול להיות העסקהכושל של דודך, אביך, אחיך, או אף אתה, בעתיד, כשתרצה לפתוח עסק עצמאי. במקום המס הזה יש להעלות את שיעורי מס ההכנסה, ואזרק מי שהרוויח ישלם. במתכונתו הנוכחית, גם אלה שהפסידו - משלמים.
רק מי שחווה את החוויה הנוראית הזו, של תשלום מס בהפסד, מבין אתמשמעותה! חוויה של גזל. של חוסר אונים, של חוסר כבוד. חוויה שאתה אפס לידקלגסי המע"ם.
בטעינה...
