בארץ, מקובלות שתי צורות חניה: במקביל לדרך או במאונך אליה.
על החניה במקביל לדרך, אין לי מה לאמר. זהו בדרך כלל אילוץ. במגרשי חניה לא משתמשים בשיטה בזבזנית זו.
לעומת זאת, בכל מגרשי החנה המוכרים לי בארץ, תכננו את מקומות החניה במאונך לכיוון הנסיעה (נקרא לה שיטת 90). אתה נוסע, מחפש מקום פנוי בין שתי מכוניות, שובר בכוח את ההגה, עושה רברס, נוסע לאחור, מעביר להילוך קדמי, שובר שוב. סופסוף אתה במקום! אבל אתה לא יכול לפתוח את הדלת....
בארה"ב ראיתי מגרשי חניה רבים שבהם החניה היא בזווית של 45 מעלות לכיוון הנסיעה. מי שראה את השיטה הזו, אינו יכול להבין למה עדיין מחזיקים בארץ בשיטת 90.
היתרון העיקרי של שיטה 45 הוא הגישה הקלה והנינוחה לחניה: הטיה קלה של ההגה ואתה מחליק למקום החניה. כך גם ביציאה מהחניה.
לכן, שיטת 45 היא בראש וראשונה שרות טוב לנהגים שהם גם ציבור הלקוחות.
במבט ראשון נראה כי שיטת 45 בזבזנית בסידור מקומות החניה במגרש מלבני.
אך בבדיקה מדוקדקת מתגלה שהיא חסכנית בנקודות אחרות. כך שחסכנותה שקולה לבזבוזה. סופו של דבר שהיא מספקת מספר דומה של מקומות חניה. ולעתים אף יותר. הכיצד?
א. בשיטת 45 אפשר להסתפק בנתיב אחד לנסיעה בין שני טורי חניה. זהו חיסכון של נתיב. בשיטת 90 חיסכון זה אינו אפשרי כי הנהגים זקוקים למרחב תמרון רב לסיבוב ההגה הן בכניסה למקום החניה והן ביציאה ממנו. הנתיב הנוסף - בזבזני ביותר.
ב. בשיטת 45 אפשר להסתפק במקומות חניה צרים יותר, כי לנהג קל לתמרן פנימה. בשיטה האנכית יש להקצות מקומות חניה רחבים יותר. ואפילו אז קורה לא אחת שנהג לא מיומן תופס שני מקומות חניה, לתסכולם של מחפשי חניה אחרים.
בטעינה...
