פעם נתקלתי במאמר שפתח בדוגמא המעניינת הבאה: שלושה ילדים, אמיר, בוני וגדעון, רצו לחלק ביניהם עוגה. אמונים על דבריהמורה בזכות ההצבעה הדמוקרטית, הם מחליטים לקיים הליך דמוקרטי: הוגשה הצעהלהצבעה: "תחולק העוגה שווה בשווה בין אמיר לבוני". אמיר ובוני, שנצפומסתודדים ביניהם, הצביעו בעד. גדעון הנרגן יכל רק לזעוק חמס. הנה, אנו רואים כי תהליך הצבעה שנראה "הגון", ו"דמוקרטי" אינו מספק אתההחלטה שכולנו חושבים שהיא ההחלטה הצודקת ביותר: חלוקת העוגה לשלושה חלקיםשווים. זו החלוקה היחידה שיש לה משמעות "דמוקרטית" - כלומר שוויון לכל.
מה השתבש ? הלוא אם ברצוננותוצאה דמוקרטית, אנו חייבים לשאול אתכלהמצביעים. ואנו חייבים לתת להםמשקל שווה. הדבר נעשה, ובכל זאת התוצאה משובשת. מה קורה כאן ?
קל לראות ששורש הרע הוא העסקה שרקמו אמיר ובוני ביניהם. ללמדך: תוצאה דמוקרטית טהורה יכולה להתקבל רק במקרים שבהם אין הסכם מוקדם בין מצביעים. בתנאים אידיאליים היינו מצפים שכל המצביעים יצביעו ע"פ מצפונם בלבד. אפס, התקשורת הפתוחה בין המצביעים גורמת לשיבוש ההליכים הדמוקרטיים. התוצאה: ערב רב של הצבעות שבהן קורה לעתים קרובות שעמדות המיעוט זוכות ברובמלאכותי. באמצעות העסקאות (הקרוייםדילבשפה הפרלמנטארית) מעצימים חברי הפרלמנט את כוחם על חשבון חברי פרלמנטאחרים. האבולוציה עושה את שלה: מי שלא משתמש ב"דילים", מי שלא רוקח עסקאותנקלע לעמדת נחיתות. לכאורה, היה צריך לאסור דילים פרלמנטאריים מכל וכל. (גם אם אי אפשר לפקח עלכך. לפחות להכריז שזה פסול). אך בישראל, ובמקומות אחרים, לא רק שהעסקאותהאלה אינן פסולות, אלא שלמעשה הן מעוגנות עמוק בחיים הפרלמנטאריים. הקואליציה מוקמת על בסיס חבילה של עסקאות פרלמנטאריות בין המפלגות המשתתפותבקואליציה ! להלן מספר דוגמאות מן הכנסת בישראל, שבהן התקבלו החלטות לא דמוקרטיות עקבדילים פרלמנטאריים, שחלקם במסגרת ההסכם הקואליציוני, אין אלה החלטות שלמה-בכך, אלאהחלטות מהותיות וחשובות: חוק באדר-עופר. חוק אשר מגדיל באופן מלאכותי את מספר הח"כים של מפלגותגדולות. הדבר נעשה באמצעות נוסחא מתמטית חסרת משמעות. כאן, את התפקיד שלאמיר ובוני מילאו מפלגת העבודה והליכוד. חוק איחוד רשויות. חוק שלא נחקק. הייתה יוזמה פרלמנטארית לאיחוד רשויותקטנות כדי לחסוך את כספי המדינה.מרכז הליכוד התנגד, וכפה זאת על סיעתהליכוד, שכפתה על הקואליציה. החוק נגנז. לו הוצגה הצעה זו למשאל עם, ישלשער ששיעור התומכים היה דומה ל 100 אחוז (!!). הסכם אוסלו. התקבל לאחר קניית שלטון בכסף, פשוטו כמשמעו. יצחק רבין שילם. שלושה ח"כים פרשו ממפלגתצומתשהייתה מפלגה ימנית מהליכוד, וחברו לקואליציה שמאלית שאפשרה את הסכם אוסלו. (גונן שגב, אלכס גולדפרב ואסתר סלמוביץ) כמה דם נשפך מאז, על רקע של דיליםפרלמנטרים? גיוס בחורי ישיבות: זהו, ללא ספק, הביזיון הגדול ביותר מאז ומעולם של כנסת ישראל. המוסר הכפול, הסלקציה בין דם לדם. כנסת עלובה שמעלה בקביעות בתפקידה, שלאהצליחה מעולם למצוא את הדרך לחיסול השבר הזה (הדתיים והחרדים תמיד השכילולשים עניין זה בראש רשימת הדילים שלהם). מיותר לציין כי פטור משרות צבאילבחורי ישיבה לעולם לא היה עובר במשאל עם. עד כאן ראינו כיצד תרבות הדילים גורמת לקבל החלטות שאין להן רוב בעם.
והנה, שוב צפה ועולה השיטה של משאל עם ככלי המזהה את רצון העם. מכיווןשלעם אין תקשורת פנימית שתאפשר לו ביצוע של דילים, הבחירה שלו נשארת בהכרחנאיבית, ומביעה היטב את רצון העם. לדעתי גם אם היה מתאפשר לעם לבצע דילים, קשה מאוד לשער שהעם היה מצביע כמו שהכנסת הצביעה בלא מעט מקרים.מדוע? כילא מעט מהדילים הללו נעשו על רקע של בצע מפלגתי, בצע שלטוני, בצע כסף, וברוב המקרים כבכולם - תוך דחיקה של אינטרס הציבור.
לעומת זאת, העם תמיד יצביע בעד האינטרסים שלו ורק שלו, כי כן: למפלגות פוליטיות יש אינטרס להנציח ולהעצים את כוחן. לחברי כנסת יש אינטרסים משלהם. משכורת, תנאים, ביטוח בריאות, פנסיה, "יד רוחצת יד".... לעיתונאים יש אינטרסים משלהם. יוקרה אישית, שכר, הגדלת תפוצה.... לחברות כלכליות יש אינטרסים משלהם: חקיקה מתאימה, מונפוליות, קבלת הזמנות מהממשלה, הגנה על הסחר שלהן. גם לעם יש אינטרסים משלו. הוא רוצה מדינה שתתנהל ע"פ דרכו ורצונותיו. אך להבדיל מכל האחרים, האינטרס של העם הוא היחיד שהינו אינטרס לגיטימי לחלוטין לצרכי חקיקה. רצון העם הוא החוק !
בטעינה...
